הצעד הראשון של החשוד עם גורמי החקירה מתחיל בגביית אמרתו במשטרה תחת אזהרה.
יוער כי הוראה שנמסרה מפי חשוד, בה הוא מודה בביצוע עבירה פלילית כונתה במשך השנים “מלכת הראיות”, וזאת בשל היותה הראיה המרכזית במשפט הפלילי, אולם במהלך השנים היו שכינו אותה כ”קיסרית הרשעות השווא”. אכן אמרת חשוד מקבלת כבוד של ממש בדיני הראיות בישראל ועל כן יש לשאוף אופן החקירה יתבצע כראוי, ובין היתר, בשפת אמו של החשוד.
יצוין כי על מנת לאפשר לחשוד משפט הוגן, וכן למנוע כל עיוות דין, חובה על הרשות החוקרת לחקור את החשוד בשפת אמו. במהלך השנים התייחס בית המשפט העליון לנושא זה בכובד ראש כאשר ראה בה חובה בעלת חשיבות גבוהה, ולא אחת מתח ביקורת נוקבת על רשויות החקירה והתביעה אשר הפרו חובה זו, ובין היתר, ביקורתו הקשה של בית המשפט העליון בפסק דין בעניינו של אנטולי ברליב (להלן-“פרשת ברילב”), שם קבע בית המשפט העליון כדלקמן: ” אכן, מקובל עלינו כי החובה לרשום הודעות בשפתו של הנחקר, היא בעלת חשיבות רבה ואנו רואים בחומרה את התעלמות המשטרה מההנחיה של בית משפט זה, החוזרת ונשנית מזה שנים, כי יש להקפיד על רישום הודעות בשפת המקור. לעניין זה די אם נפנה לדברי השופט שמגר בע”פ 875/76, 35/77 טוביה בור ומרק ברשדסקי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לא(2) 785, 794; ולדברים שנאמרו על ידינו בבש”פ 2444/92 יגאל אבוטבול נ’ מדינת ישראל (טרם פורסם).”.
בית המשפט העליון קבע עוד בפרשת ברילב האמורה לעיל, כי הפרתה של הוראה זו עלולה להביא גם לפסילת אמרות חשודים, ובלשון בית המשפט: ” כמובן שבמקרה המתאים, כאשר הודעה שנגבתה כאמור, מעוררת חשש בדבר מהימנותה עקב רישומה שלא בשפת המקור, לא נהסס לפוסלה ומכל מקום, אפשר שלא ניתן לה כל משקל”.
עוד בטרם יבש הדיו על פסק דינו של בית המשפט העליון כאמור לעיל, חוקקה כנסת ישראל בשנת 2002 את חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס”ב- 2002(להלן- “חוק חקירת חשודים”), במסגרתו נקבע בסעיף 2 כדלקמן:
” חקירת חשוד תתנהל בשפתו או בשפה שהחשוד מבין ודובר אותה, לרבות שפת סימנים”,
ובהמשך נקבע בסעיף 8 לחוק חקירת חשודים האמור לעיל:
“לענין שפת התיעוד של חקירת חשוד בתחנה יחולו הוראות אלה:
(1) תועדה חקירת חשוד בכתב בלבד, יהיה התיעוד בשפה שבה התנהלה החקירה;
(2) לא ניתן לתעד בכתב חקירתו של חשוד בשפה שבה היא מתנהלת, תתועד החקירה בתיעוד חזותי או בתיעוד קולי; ואולם אם התנהלה החקירה בשפת סימנים, תתועד בתיעוד חזותי בלבד;
(3) היה לשוטר יסוד להניח שהחשוד אינו יודע קרוא וכתוב או שהוא אדם עם מוגבלות, המקשה עליו לאשר את נכונות תיעוד החקירה בכתב, תתועד החקירה בתיעוד חזותי או בתיעוד קולי;
(4) לענין סעיף זה וסעיף 10, “מוגבלות” – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית.”
יצוין ויודגש כי חוק חקירת חשודים נתן תוקף סטטוטורי לגבי חובתה של המשטרה ו/או רשות חוקרת אחרת עפ”י דין לחקור את החשוד בשפת אמו וזאת על מנת שלא לפגוע בזכותו היסודית למשפט הוגן, כך שכעת קביעתו של בית המשפט העליון בפרשת ברילב , לגבי היתכנות פסלותה של אמרה שנגבתה שלא בשפת אמו של החשוד, מקבלת כעת משנה תוקף, וכבר ניצנים בעניין זה נראו בארץ שעה שבית המשפט לתעבורה בירושלים העניק משקל נמוך לאמרה אשר נגבתה בניגוד לחוק חקירת חשודים. בעניין זה נאשמת אשר דוברת את השפה הערבית נחקרה בערבית, כאשר בהמשך תורגמו דבריה, על-ידי בעלה, לשפה העברית (יוער כי אין המדובר במתורגמן מקצועי) ונרשמה בשפה העברית. בית המשפט לתעבורה אכן התקשה ליתן להודאה תוקף חד משמעי, וכך גם היה בבית משפט השלום לנוער בירושלים בעניינם של קטינים שהואשמו בבית המשפט לנוער בעבירות חמורות, בין היתר, ביידוי אבנים ובסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. במהלך החקירה נתגלו פגמים ומחדלים בנוגע לחקירה שהתנהלה בשפה הערבית ונכתבה בעברית בניגוע לסעיף 8(2) לחוק חקירת חשודים שאז אם לא ניתן לתעד את החקירה בשפה שבה התנהלה, אזי שומה לתעדה בתיעוד קולי או חזותי, דבר אשר לא נעשה. בסופו של יום העניק בית המשפט משקל אפסי לאמרות הללו והורה על זיכוים של הנאשמים בדין.
יוצא, איפוא, כי לכל חשוד עומדת הזכות לדרוש בכל תוקף שחקירתו תעשה, תנוהל, ותתועד בשפת אמו וזאת כחלק מהגנה על זכויותיו.
לכן אם את/ה נתק/ל בסיטואציה מזוג זה תדרשו לבצע חקירה בשפת אמכם ותעמדו על כך שיהיה חוקר שדובר את שפתכם.
* תוכן המאמרים הינו לשם עיון ואינו מהווה תחליף לחוות דעת מקצועית.
